שרה ארליך שומעת את הקולות
סדרת ציורים אניגמטית וחיונית שבמרכזן שתי דמויות :אשה ותנשמת.
תוך נסיון להמנע מציוריות יתר ולדבוק במופשט מצליחה ארליך לספר סיפור
מזה ימים אחדים, רחשים מוזרים הטרידו את שלוות חדר השינה. לילה אחרי לילה שמעה ארליך את הקולות, ותהתה. משהו קורה שם, בחוץ. לעיתים החוץ הוא בפנים, לעיתים מה שמתרחש בפנים נשפך החוצה, במריחות צבע שאינן יודעות רחם. להפתעתה, היא מגלה משפחה של תנשמות ממש בסמוך לחלון חדר השינה שלה. כשהיא מספרת על כך, ישנה תחושה שהיא מתארת חלום, פנטסיית-מתח קטנה, אלא שהאירוע הזה אינו חולף לידה כתקרית בנאלית משעשעת. ארליך קולטת וקשובה, ובבוא הרגע המתאים היא מגיבה באמצעות אמנותה. התנשמת, מרגע גילויה, משתוללת במרחבי היצירה של ארליך, עפה ומעיפה לכל עבר, צווחת ותרה מעל לאפילה, לצוד ממנה טרף. הציד היה מוצלח מאוד.
שרה ארליך מציגה כאן סדרת ציורים אניגמטית וחיונית. לכאורה, הם משדרים פשטות ציורית על גבול התמימות. אולם, רק לאחר היכרות מעמיקה יותר, כאשר מתברר שארליך מציירת את עצמה, רק את עצמה, ואת המתרחש סביבה, אם בגוף ואם בנפש, או-אז הם מתחילים להתקלף מחזותם האקספרסיווית מאוד, ולחשוף מצבורים תת קרקעיים. שם, עמוק מתחת לפני הנחת הצבע, מתרגשת הדרמה. לשם מגיע ה"חוץ", נשאב אל אישיותה המורכבת של ארליך, ומתביית. רק כך, תוכל הציירת ליטול מן המצוי בה, לעבד אותו, לעסות אותו, להפוך בו ולהתיז אותו אל הבד שלה.
באחד הציורים המוצגים בתערוכה זו נראות שתי דמויות נשיות, כאשר הן נוגעות, אולי נשענות זו על זו. אי אפשר שלא להיזכר בציור "שולות הפנינים" של דה-קונינג משנת 1963 (אולי בהשפעת האופרה של ביזה, "שולי הפנינים"). הדמיון בין שתי היצירות מרתק. בשני המקרים, ישנו רצון עז להימנע מציוריות-יתר, לדבוק במופשט ככל שניתן, ועם זאת - לספר סיפור קטן. בציור אחר נראית דמות אשה, נסערת, מעורבבת, מעורפלת מתנועת הצבעים, אולי בשל המפגש שלה עם תנשמת לבנה המתעופפת בקרבתה. הציפור מצויירת בקפידה בעוד שדמות האשה מצטיירת מעצמה ככל שמתבוננים בה, בזמן אמת, מה שעשוי להעיד על הפערים הגדולים בין חזות הדברים לבין המתרחש בתוכם. אני חושב על הדמויות של פרנסיס בייקון, הנמרחות במרחב, או על דמויותיו האינדיאניות של פריץ שולדר...
בציור אחר, מתוך רקע משחיר מבליחה המתרחצת של רמבראנדט, מרימה את כותנתה מפאת המים, בתנועה משועשעת, כמבקשת לפרוש כנפיים ולעוף. מולה, ניצבת לה דמות עם גבה אל הצופה, סקרנית למשמע משק כנפיה של תנשמת לבנה החותכת במעופה את החלל, עדה ישירה לאינטימיות, שזה עתה הופרה. כך, יוצרת שרה ארליך סיפור מתוך סיפור, הגם שהיא מונעת בעיקר מאינטואיציה ראשונית, מן התשוקה לאיזון הרמוני בין צבע לצורה.
ארליך קשובה לקולות הפנימיים שלה, יהי זה קול אפריקה שהיא נושאת עמה כל השנים, יהי זה קול האשה שבה, קול האם או קולו המפתיע והאקראי של הגורל. שרה ארליך שומעת את הקולות, גם את הדקים והמרוחקים שבהם, גם את חרישות הדממה, ובאמנותה - מאפשרת לנו לצפות בהם.
אריק ונונו מאי 2008 |
