SIMAN MAIM   שירלי אגוזי
ליווי אוצרותי: מרב שין בן-אלון
 
פתיחה:
16.2.08- 10.3.08

בית האמנים ע"ש יוסף זריצקי
רח' אלחריזי 9
תל אביב
שעות פתיחה: ב' – ה'   10:00 – 13:00, 17:00 – 19:00
                            ו' – 10:00 – 13:00

"הרגשתי שאינני מצליח לרדת לעומק התרשמותי במלואה, שמשהו נוסף נמצא מאחורי התנועה, מאחורי הבוהק, משהו שנדמה היה ש(הם מכילים ומסתירים) בעת ובעונה אחת"  מרסל פרוסט, בעקבות הזמן האבוד: דרכו של סוואן
 
התערוכה  SIMAN MAIM כוללת שני גופי עבודה: רישומים בגרפיט, דיו וצבעי מים, וסדרת תחריטים על גבול המופשט שיוצרים סוג של ריטואל של תנועה, ריצוד, אנרגיה, קשירה ופרימה.
 
כמו בציטוט מתוך פרוסט, יש בתחריטים חזרה אובססיבית בניסיון ללכוד איזה משמעות חבויה שנמצאת מאחורי ההתרחשות. אלא שמתוך עצם הפעולה לקשור אותה, ללכוד אותה, לפענח אותה, היא מתחמקת ונפרמת. בתוכן התהליכי הזה, הממשיך ומתרחש בזמן, יש הקבלה לתהליך העבודה.
 
בעבודה בצריבה יש מידה של אקראיות. איש אינו יודע מה באמת קורה בתוך אמבט החומצה שבתוכו מונחת הפלטה. שם מתרחשים דברים סמויים מהעין, שאינם בשליטת האמן.
 
בין הפעולה שנעשית על הפלטה לבין הוצאתה מהחומצה והדפסתה יש אלמנט של השהייה, של מסתורין, משהו שאין יכולת לגעת בו, מרחב של שאלה שבו ממשיך ומתחולל תהליך העבודה.
 
הרישומים, לעומת זאת, הם מיידיים, אין השהיה בין הנגיעה לבין מה שמופיע על הדף, אבל גם הם משקפים תהליך פנימי של שאלה, שממשיך ומתהווה כל הזמן, בתהליך קשירה ופרימה אינסופי. 
 

שירלי אגוזי
shirleyegozi@gmail.com
050-9710012

מישל אופטובסקי גילעד  1947-2004
N.B.A. prints (hommage)
עבודות אחרונות

אחד הפרויקטים האחרונים של מישל אופטובסקי גילעד היו אחד עשר העבודות  המצגות בתערוכה בבית האמנים. בתערוכה מוצגים הדפסים צבעוניים המתארים, בוריאציות שונות, פרקטים של מגרשי הכדור סל.  העבודות נעשו כמחווה למשחקי כדור הסל של ה- N.B.A שהיו אהובים עליו במיוחד  בסגנון הקונסטרוקטיביזם של מלביץ' ובצבעוניות של מטיס.
מישל שהיה אמן בנשמתו, גרפיקאי במקצועו  ואיש רוח אמיתי משחרר את הפרקטים הללו מן הבנאליות הארצית שלהם ונותן להם חיים משלהם.
ניתן לראות את העבודות באתר:  http://www.geocities.com/erezam/opato.html

דניאל שושן
וידוי משובש
מיצב בחלל
אוצר חגי שגב
בית האמנים בתל אביב
הפתיחה מוצ"ש 16.2.2008 בשעה 20:00

המיצב וידוי משובש מורכב מסדרה של עבודות צילום שצילם דניאל שושן את שבעת אחיו במפגש משפחתי מיוחד על שפת ימה של תל אביב. יסוד שני של המיצב הם צילומי נוף ממקום הולדתו בעיירה בית שאן. הצילומים בשחור ולבן מודפסים בטכניקה מיוחדת על גבי לוחות אלומיניום, המעניקים לדימויים עומק נוסף ולא שגרתי. לוחות האלומיניום הכסוף מחוברים, בהמשך, למבני סורג המורכבים ממוטות אלומיניום כסוף. אלה יוצרים מבנים מורכבים סביב התצלומים, סוגרים עליהם או חוסמים אותם כמו מאחורי סורג ובריח.
עבודותיו של שושן שואבות ממקורות מגוונים ויוצרות מיזוג של תכנים ושל רעיונות פילוסופיים ברעיונות אמנותיים. המקורות מהם שואב שושן נובעים מהשילוב בין מזרח למערב, בין דתיות לחילוניות ובין האינטלקטואלי לסנסואלי. שילובים טעונים אלה מציעים בחינה ביקורתית מחודשת של תפישות עולם שגורות, שבתחומן מרבה שושן לפסוע, תוך יצירת מעורבות אינטלקטואלית ורגשית מערערת מוסכמות אמנותיות.
דניאל שושן, בוגר בצלאל, ובעל תואר שני מאוניברסיטת קולומביה, ניו יורק. ייצג את ישראל בביאנלה ה-19 בסאו פאולו. מרצה בכיר בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון. מנהל של מרכז כרמל לאמנות עכשווית בחיפה.

לפרטים נוספים נא לפנות לאוצר חגי שגב 052-6710725, hagai@tamlil-segev.co.il

נטלי נחמיאס    'זו רק אהבה'

השפתיים השותקות מנשקות ומכסות באובססיביות את קירות החלל הלבן, וכל שנותר- נשיקות לא מפוענחות, הנראות כנקודות חומר אפורות- שכבת מלט שהונחה מעליהן מתפקדת כפיגמנט החושף את נוכחותן מחד, ומכסה אותן מאידך.
מנגד לקיר הנשיקות , תלוי צילום מבוים בו מתוארת דמות בלתי ניתנת לזיהוי, ראשה ועיניה עטויות בד ורדרד מתקתק- כשהאיבר היחיד היכול לזהותה אינן שפתיה.
כך בוחרת האמנית להציג את זהותה בחלל התערוכה בבית האמנים, כדמות אנונימית שאינה רוצה להיחשף לחלוטין בעין המצלמה, אלא בוחרת לחשוף אך ורק את שפתיה, שפתים אילמות אך מודגשות...
רצפת החלל כולו מכוסה בשכבה של מלט, ומזמינה את הצופים בתערוכה להשאיר את עקבותיהם בתוכה,
צופים זמניים שהיו כאן לרגע ועתה אינם...
המלט הנוכח במיצב זה, קיים במיצביה האחרונים ודומיננטי מאד. במיצבים ' ארוחת צהרים ממושכת על הדשא ' 2004 / 'קליפת משא תחת גג' , 2001/ ובמיצב ' ...כי המקום קודש הוא', 2006 – המלט מתחבר עם אלמנטים היוצרים אסוציאטיבית תחושת מוזרות- כמו בתהליך הונירי (מתוך חלום) , מציעים לעיני הצופה התבוננות מחודשת על חומר המלט והבטון.

במיצב 'זו רק אהבה' האמנית בוחרת לנשק קירות , בארץ בה לנשק חומה, סלע או אבן איננו בושה.
העיסוק בנושא נשיקת הדומם וניצולו בחלל הנתון מנסה לבטא לדבריה תחושת תסכול בשאלת סטאטוס האמן מול שומרי הסף של התרבות הישראלית , שאלה המתחזקת במיוחד לאור העובדה ששוק האמנות בארץ הינו כמעט אפסי לעומת מדינות שגבולותיהן נתונות בשלום, אירופה למשל?
מכיוון שאמנית זו יוצרת את מיצביה לרוב תוך התייחסות ישירה למקום בו היא מציגה, אין זה מפתיע שהיכל האמנים מהווה עבורה שטח פורה לעיסוק בשאלה זו , את הכוחניות שהיא פוגשת בחלל התרבותי הישראלי היא בוחרת לההמיר דרך המיצב ' זו רק אהבה' בפעולה של נתינה, המבטאת אהבת שווא חד צדדית, מבוזבזת ולכן מתסכלת. הדהוד פעולת הנשיקות הנרשמת על קירות החלל מבהירה דרכה ובמיוחד בה להזכיר כי פעולת היצירה הוא אקט של אהבה.

"מפתן", תערוכתו של רובי לבוביץ', תפתח במוצ"ש ה-16.2.2008 בבית האמנים ברחוב אלחריזי 9 ת"א.
מפתן הוא קו דמיוני אותו מותח לבוביץ' בסביבה אורבנית. מפתן הוא גבול לא מסומן הזולג בין מרחב הפנים ומרחב החוץ, בין המרחב  הפרטי והמרחב הציבורי ובין שפיות לשיגעון.
חווית הטשטוש מנציחה את הנזילות בין מציאות להזיה. רובי לבוביץ מחלק בהמצאות מעשה הצילום, את הנוף הסתמי הטפל והופך אותו ל"משהו".
 רובי לבוביץ' בוגר למודי ההמשך באקדמיה לאמנות בצלאל.
יהודית מצקל אוצרת התערוכה.

יעל יוהס: טריטוריה אחרת
אוצר: גילעד אופיר
לפני זמן רב התוודענו למושג האנתרופולוגי במקורו 'לא-מקום' (no-place). בעבודות רבות מיקדו צלמים את מבטם בתיאור חזותי ומושגי בעת תיעוד 'לא-מקומות' מעין אלו. יעל יוהס יוצאת מנקודת מוצא זו, אך יעדיה שונים. בעיר ומחוצה לה נמשכת יוהס למקומות טעונים ומורכבים, שאינם מתפענחים על נקלה. ארכיטקטורות אורבניות שונות, שדות תעופה, מבנים תעשייתיים, אולמות קונצרטים ומוסדות מחקר מרתקים אותה, ומציבים בפניה אפשרויות פענוח חדשות. בתצלומיה של יוהס נבחנים חללי פנים וחוץ, העוברים לעתים קרובות התקה מוחלטת אל חלל הצילום. כאן הם אינם מְשַווים עוד חזות ייצוגית או דוקומנטרית לדימוי; הם נטענים בעמדות פתוחות להקשרים ולפרשנויות אחרות. זהות ומיקום שהפכו אניגמטיים, עוטים על עצמם אפשרות לקונקרטיזציה אחרת ולזהות חדשה. דגם זה הוא המפתח למבנה התערוכה.
מבטה של יוהס מופנה אל הדיאלוג שבין המקום לבין כוחו של הצילום להבנותו מעבר לאסתטיזציה של ה'בנלי', כתמונת מציאות חדשה. יוהס שבה ומבקרת במרחבי העיר המציעים סביבות רב-שימושיות, תעשייתיות אורבנית, גנים מעוצבים ושרידים תעשייתיים נידחים. בתצלומיה הופנמו מהלכים המתקיימים בצילום האורבני ובצילום הנוף – המקומיים והעולמיים – בעשורים האחרונים; אולם האופן שבו מתפקדים תצלומיה אינו מתמצה בממד הטיפולוגי, הייצוגי וההצבעתי: התצלומים מקבלים על עצמם קשר סמנטי חדש, תחביר ויזואלי והקשרי מורכב ומאתגר.
מבנה התערוכה משתמש באפשרויות אלה כבלשון עשירה, אך סלקטיבית בבחירת ביטוייה. כך נוצרת בעבודותיה של יוהס, לא אחת, תחושת הזרה, המעצימה את ההפרדה בין מסמן למסומן, בין הדבר המיוצג לבין היבטו כתמונה. פעולה זו מכוננת את התמונה כמציאות חזותית חדשה ואוטונומית. מהלך סינתטי זה מובנה לתוך התערוכה, ועוקב אחר רב-שיח דינמי ואקספרסיבי בין העבודות. כל משפט חזותי קורא, כאמור, לאפשרויות פענוח רבות. יוהס פועלת לא רק במתודת הכוח של הדימוי הבודד, אלא גם מנקודות מבט משתנות בנוף ובחללים המרכיבים את החוויה ואת התפישה המרחבית שלנו. בתצלומיה מתאפשרת חוויה של מקום חדש, זר, מנוכר, ועם זאת מוכר; יחסי הריחוק והקִרבה בו הם חלק בלתי נפרד מן החוויה הפיזית והגופנית שלנו אל מול ההשתנות המתמדת של המרחבים שמסביבנו. גבולות ה'כאן ושם' נפגשים בתערוכה במֶחְבָּר – אפשרות שלישית, טריטוריה אחרת, שבה מתערבבים זיכרונותינו וחוויותינו.

גלעד אופיר, פברואר 2008

דרורה שנברג - מקשיבה לציפורים 2

דרורה שנברג היא יוצרת, כותבת , חולמת , ציירת ואמנית רגישה.
בתערוכתה החדשה, היא  מציגה סדרת תחריטים והדפסים המציגים ציפורים אהובות , גוזלים שברירים, חיות ההולכות על שתים וגם כאלה על ארבע, לעיתים עפות ולעיתים מתכנסות.

דרורה אוהבת את עולם החי ומנהלת עימו דיאלוג שבחלקו הוא תיעודי, לימודי ובחלקו הוא חוויתי וכך למדה על עולמן של החיות . הכלבים, הציפורים כמו יושבים בעבורה כמודל והיא מצליחה דרורה להעביר את האנושי שבהם. המבט בפניהם, הפנים המרוכזות, מחוות הגוף המרמזות לקשר ומחשבה הדדיים. רגישותם של החיות יכולה ללמדנו על מודלים נוספים הקיימים בעולמינו.

יצירתה מגלה את יחסה האוהב לנופים ולמקומות בהם שוכנות החיות ,לעיתים מנותקים ממקומם בטבע, לעיתים הם לבדם ולעיתים כחלק מקבוצה.  דרורה בוחרת לעסוק במצבים קיומיים  ראשוניים כאשר היא מציגה גוזלים ועוברים רכים הזקוקים להגנה וחום אימהי . עבודותיה מסמלות מחד את דרכו של הטבע ומאידך את הרצון לתקן ולהגן גם על אלו שלא שפר עליהם מזלם.

אוצר – דניאל כהנא-לוינזון

התמונות מלמעלה למטה: דני שושן-רחצה, רובי ליבוביץ, רובי ליבוביץ, שירלי אגוזי-תחריט, יעל יוהס, שירלי אגוזי ויעל יוהס