איטה גרטנר
גזע עץ הזית
 
גזעי עץ הזית של הציירת איטה גרטנר מוצגים כאובייקטים ציוריים דוממים, המופקעים מהקשר קונקרטי של נוף או מקום. הגזעים מצויירים על רקע לבן בוהק, סטרילי ונייטרלי. לדברי האמנית, "לכל עץ יש סיפור, כמו לכל אדם ... יש צורך לגלות ולחשוף את יופיו של העץ, אך לשם כך, די בקטע מתוך השלם".

עץ הזית עשיר בקונוטציות; הוא נמנה עם שבעת המינים, נמשל לחוסן, לשורשיות, לעוצמה ולקדושה.
יגאל צלמונה היטיב לתמצת את ההקשרים הכרוכים בעץ הזית בהקשר לעיסוקו של תומרקין בו. לדברי צלמונה, "עץ הזית הוא שייכות, קשר למקום, הים התיכון, צבעוניות מקומית, סמל לשלום, תנ"ך, היסטוריה של התרבות, פונקציות בסיסיות (שמן זית), פוליטיקה (כורתי זיתים), אמנות ישראלית (עצי הזית של גוטמן, ראובן, אנה טיכו), נצחיות, פאגאניות ..."

במקרה של גרטנר, הדגש הוויזואלי מושם, כאמור, על גזעיו של עץ הזית הבוגר. תחושת הגזע המפותל והמחוספס, קליפתו האפרורית והסדוקה, צורתו המשתנה והמסתעפת לצורותיה השונות, ריקבונו המתמקם בפנים גזע העץ, עלוות עליו הסדורים בזוגות בכסיפתם הירוקה. גזע עץ הזית נדמה כמפה ציורית וכאובייקט תבליטי פיסולי, ועם זאת, העץ ממשיך להתקיים ולהתחדש כל העת.

אך האמנית אינה מסתפקת באסתטיקה גרידא; פירוק דימוי העץ למרכיביו, ולחילופין פענוח והרכבת השלם מסך חלקיו, משמשת כדימוי מטאפורי למרכיבי האדם ולתהליך התפתחותו והכרה בזהותו. עץ הזית אינו מוצג כאן בשלמותו. גרטנר מסתפקת בהצגת פרגמנטים הרומזים על השלם, ומותירה את תחושת השבירה הזו אצל הצופה, כמקבילה לשבירה וחיפוש הזהות העצמית, כאשר למעשה גם איחוד חלקי הגזע השונים אינו מביא לכלל גיבוש של דימוי קוהרנטי של העץ.

מנקודת מוצא זו של פירוק ואיחוד מחדש, קטעי גזעי עץ הזית בציוריה של גרטנר חושפים מפה היסטורית הצופנת ומכילה שנים, חוויות, התנסויות ואת כל סודותיו של העץ. טקסטורה עצית זו מקבילה ומאזכרת את האורגניזם החי, את מולקולת ה- DNA, אותה מולקולה המעידה על התכונות החבויות אצל האדם. מולקולה זו, המצויה בכל תא בגוף האדם, מכילה את כל המידע הגנטי, ומכאן מכילה את כל תכונותיו של האדם: הקטע מעיד על השלם. כך שעל פי איטה גרטנר, אין הכרח לצפות בעץ בשלמותו; הקטעים מספקים את כל המידע הנחוץ.
אפשר גם לומר שהאידיאה היא למעשה הרקמה הפרטית המצויה בגזעיו של העץ, ועל אף המעט הזה, יש בו די כדי לספר את סיפורו.

נורית טנא
נובמבר 2007