עמנואל קאנט
תשובה לשאלה: נאורות מהי?

מבוא שנכתב מטעם ההוצאה שפרסמה את התרגום:
בגליון דצמבר של אותה שנה (1784) ראה אור מאמרו המפורסם של עמנואל קאנט (1724-1804), הכוללת את הגדרת הנאורות הידועה שלו. בשעת כתיבה לא ידע קאנט עדיין על תשובתו של מנדלסון.
קאנט השתית את תורת המוסר שלו על האדם האוטונומי התבוני, המחוקק לעצמו על יסוד התבונה. עמדתו של קאנט כי ראיית-העולם המדעית החדשה מהווה איום על המוסר ועל הדת אופיינית לנאורות הגרמנית ;אך הוא לא דחה, כידוע, את המדע אלא ניסח את הנחות-היסוד שלו מחדש, בהשתיתו גם אותו על חוקי התפיסה האנושית התבונית.

כאן מתחיל מאמרו של קאנט
נאורות היא יציאת האדם מחוסר-בגרותו, שהוא עצמו אשם בו. חוסר-בגרות הוא אי-יכולתו של אדם להשתמש בשכלו בלי הדרכת הזולת. אשמה בחוסר-בגרות קיימת, אם סיבתו איננה חוסר שכל, אלא חוסר החלטה ואומץ להשתמש בו בלי הדרכת הזולת.(1)Sapere laude -אזור אומץ להשתמש בשכלך שלך !היא איפוא סיסמת הנאורות.
  עצלות ופחדנות הן הסיבות לכך שבני אדם כה רבים, זמן רב אחרי שהטבע פטר אותם מהנהגת זרים 2 (naturaliter  majorenne) , מעדיפים בכל זאת להישאר כל חייהם לא-בוגרים, ולכך שלאחרים כה קל לשים עצמם אפוטרופוסים להם. כל כך נוח להיות לא-בוגר. אם יש לי ספר שיש לו שכל בשבילי, מדריך רוחני שיש לו מצפון בשבילי, רופא הקובע בשבילי את הרכב המזון וכו', למה לי אזי לטרוח בעצמי. אין לי צורך לחשוב, די בכך שאשלם ; אחרים כבר יקבלו על עצמם את העסק המרגיז הזה במקומי. לכך שרוב רובם של בני האדם (ובהם כל בנות המין היפה) רואים בצעד אל הבגרות, לבד מן הקושי שבו, גם סכנה רבה, לכך כבר דואגים האפוטרופסים הללו, שקיבלו עליהם ברוב טובם את הפיקוח. אחרי שטימטמו קודם את בהמות הבית שלהם והשגיחו היטב שהיצורים השקטים הללו לא יעזו לצעוד אף צעד אחד מחוץ להליכון-התינוקות שבו רתמו אותם, הצביעו לפניהם על הסכנה המאיימת עליהם אם ינסו ללכת לבדם. ואולם הסכנה הזאת הן אינה רבה כל כך, שהרי בעקבות נפילות אחדות ודאי ילמדו לבסוף ללכת; אלא שדוגמה ממין זה מפחידה ומרתיעה אותם מכל ניסיון נוסף.
 קשה איפוא לאדם יחיד לחלץ עצמו מחוסר-בגרותו, שנעשה לו כמעט לטבע. הוא אפילו למד לחבבו ולעת עתה באמת אינו מסוגל להשתמש בשכלו שלו, מפני שמעולם לא הניחו לו לנסות זאת. כללים ונוסחאות, אותם כלים מכאניים של שימוש נבון, או, ליתר דיוק, שימוש לרעה בכשרונות הטבעיים, הם אזיקי הרגליים של חוסר-בגרות מתמיד. מי שישיל אותם ידלג גם מעל לחפירה הצרה ביותר דילוג לא בטוח, מפני שאינו רגיל לתנועה חופשית כיוצא בה. לפיכך רק מעטים הצליחו להשתחרר מחוסר-הבגרות על ידי עיבוד עצמי של רוחם ואף על פי כן להלך בצעד בטוח. אבל שציבור שלם יגיע בכוחות עצמו לנאורות, זה בהחלט ייתכן, ואם רק יניחו לו חופש, הדבר כמעט בלתי נמנע.  שכן תמיד יימצאו כמה בעלי חשיבה עצמאית, ולו מקרב האפוטרופוסים הממונים על ההמון הגדול, שאחרי שהשליכו מעל עצמם את עולו של חוסר הבגרות, יפיצו סביבם רוח של תפיסה שקולה של ערך האדם ושל ייעודו לחשוב בעצמו. המיוחד שבדבר הוא בכך: שאותו ציבור, שהובא קודם לכן על ידיהם תחת העול הזה, הוא המאלץ אותם לאחר מכן להישאר תחתיו, אם הוסת לכך על ידי אחדים מאפוטרופסיו, שאינם מסוגלים לנאורות כלשהי. זהו הנזק שבהשרשת דעות קדומות - שהן מתנקמות באלה שהם עצמם, או קודמיהם, היו מקורן. לכן עשוי ציבור להגיע לנאורות רק בהדרגה. מהפכה תגרום אולי לביטולם של רודנות אישית ושל דיכוי על ידי רודפי בצע או רודפי שלטון, אבל לעולם לא לשינוי דרך החשיבה ; דעות קדומות חדשות יוסיפו לשמש, כמו הישנות, חוט מוביל להמון הגדול נטול המחשבה.
  ואילו לנאורות האמורה לא דרושה אלא חירות - כזו שמזיקה פחות מכל מה שעשוי להיקרא חירות, והיא: שאדם ישתמש בתבונתו, בכל התחומים, שימוש פומבי. והנה אני שומע קריאות  מכל הצדדים: אל תשקלו בדעתכם ! הקצין אומר אל תשקלו בדעתכם, אלא צעדו בסך! הממונה על המסים: אל תשקלו בדעתכם, אלא שלמו! איש הכמורה: אל תשקלו בדעתכם, אלא האמינו ! (רק אדון אחד ויחיד בעולם אומר: שקלו בדעתכם כמה שאתם רוצים ועל מה שאתם רוצים; אבל צייתו!).3  בכל אלה יש הגבלה של החירות. אבל איזוהי ההגבלה המעכבת את הנאורות? ואיזו מהן אינה מונעת, אלא אף מקדמת אותה? - אני משיב: השימוש הציבורי בתבונה צריך להיות חופשי בכל עת, ורק הוא לבדו מסוגל לכונן נאורות בקרב בני האדם; ואילו את השימוש הפרטי בה צריך פעמים רבות להגביל מאוד, מבלי לעכב בכך עיכוב יתר את קידום הנאורות . באומרי "שימוש ציבורי בתבונת האדם", אני מתכוון לשימוש שאדם עושה בתבונתו בבחינת מלומד לעיני כל ציבור הקוראים. ב"שימוש פרטי" אני מתכוון למי שרשאי להשתמש בתבונתו בתוקף משרתו או תפקידו האזרחי. ואולם לגבי עיסוקים מסוימים, הנוגעים לענייני הכלל, נחוץ איזה מנגנון שיחייב איברים אחדים של כלל זה להתנהג באורך פאסיבי, על מנת שיכוונו על ידי הממשלה, מתוך אחדות מלאכותית, ליעדים ציבוריים, או לפחות יימנעו מפגיעה ביעדים אלו. כאן אמנם אין רשות לשקול בדעתם, אלא חייבים לציית. אבל אם החלק הזה של המכונה רואה עצמו בה בשעה כחלק של כלל שלם, או אף של כלל אזרחי העולם, ומכאן במעמד של מלומד הפונה לציבור - במובנו המדויק של ביטוי זה – בכתב, הוא אכן רשאי לשקול בדעתו מבלי שיפגע בכך בעיסוקים שהוא נוטל בהם חלק כאיבר פאסיבי. כך ייגרם נזק רב מאד, אם קצין, שמפקדיו פקדו עליו משהו, יתפלפל תוך כדי שירות על התועלת שבאותה פקודה או על תכליתה ; הוא חייב לציית. אבל אין זה צודק לאסור עליו להעיר בתור מלומד על השגיאות בשירות הצבאי ולהביא את הערותיו לפני ציבורו למען ישפוט. האזרח אינו רשאי לסרב לשלם את הסכומים שהוטלו עליו; מותר אפילו להענישו על גינוי מחוצף של היטלים אלה כעל מעשה שערורייתי )העלול לעורר מרי כללי(. אף על פי כן אדם כזה אינו פועל בניגוד לחובתו האזרחית כשהוא מביע בפומבי, בתור מלומד, את רעיונותיו בדבר חוסר הטעם או גם חוסר הצדק שבהיטלים אלה. כך חייב גם איש כמורה להשמיע את דרשתו לתלמידי הקאטכיזם  שלו ולקהילתו לפי עיקרי האמונה של הכנסייה שהוא משרת בה ; כי בתנאי זה התקבל למשרתו. אבל בתור מלומד יש לו מלוא החירות, ואפילו הייעוד, למסור לציבור את כל מחשבותיו הבדוקות והמתכוונות-לטובה בדבר השגיאות שבאותם עיקרי אמונה ולהציע הצעות לתיקון מערכות הדת והכנסייה. גם אין כאן משהו שאפשר לזוקפו לחובת המצפון. כי את מה שהוא מלמד בתוקף משרתו כממונה מטעם הכנסייה הוא מציג כמה שביחס אליו אינו חופשי לנהוג כהבנתו, אלא הופקד להרצותו לפי הוראותיו של אחר ובשמו. הוא יאמר: כנסייתנו מורה זאת וזאת; אלה הם הטעמים שעליהם היא מסתמכת. בכך הוא מפיק את מלוא התועלת המעשית עבור קהילתו מכללים שלא היה חותם עליהם בלב שלם, ובכל זאת הוא יכול לבוא להרצותם, שהרי קיימת אפשרות שתהא בהם אמת כמוסה, ומכל מקום אין בהם דבר הסותר את הדת הפנימית. כי אילו האמין שמצא בה דבר מעין זה האחרון, אזי לא היה יכול לכלכל את משרתו במצפון נקי; חייב היה להתפטר. השימוש שעושה איפוא מורה הוראה שכיר בתבונתו באוזני קהילתו אינו אלא שימוש פרטי, שכך מדובר תמיד באסיפה ביתית, ותהא גדולה ככל שתהיה , ועל כן, ככוהן, איננו חופשי, ואסור שיהיה חופשי, בהיותו ממלא מטלה זרה. לעומת זה כמלומד, המדבר בכתביו אל הציבור במלוא מובן המלה, היינו אל העולם, כלומר איש-כמורה המשתמש בתבונתו שימוש סמלי, הוא נהנה מחירות בלתי-מוגבלת להישען על תבונתו שלו ולדבר בשמו הוא. כי היותם של אפוטרופוסי העם (בעניינים שבדת) גם הם עצמם לא-בוגרים הוא דבר חסר-שחר, וסופו הנצחת חוסר-השחר.
  אבל האין חברה של אנשי דת, כגון אסיפת כנסיות או קלאסיס (4)נכבדה (כפי שהיא מתכנה אצל ההולנדים), רשאית להתחייב בשבועה בתוכה על עיקרי אמונה מסוימים שאין לסטות מהם, כדי לקיים באופן זה אפוטרופסות עליונה וקבועה על כל איבריה, ובאמצעותם על העם, ואף להנציחה? אני אומר: דבר זה אינו בא בחשבון. חוזה כזה, שייחתם על מנת למנוע לנצח מן המין האנושי כל קידום של הנאורות, הוא בטל ומבוטל, ולו גם יאושר על ידי השלטון העליון, על ידי אסיפות הנבחרים ובריתות-שלום חגיגיות לעילא. שום דור אינו רשאי לכרות ברית ולהישבע להעמיד את הדור הבא במצב שבו יימנע ממנו להרחיב את הכרותיו (ובייחוד בנושאים דוחקים כל כך), לנקותן מטעויות ובכלל לקדם את נאורותו. אילו אירע כך, כי אז היה זה פשע נגד הטבע האנושי, שתעודתו המקורית היא דווקא התקדמות זו עצמה; והדורות הבאים רשאים איפוא בצדק גמור לבטל אותן החלטות, שהוחלטו בלא סמכות ובחטא. אבן הבוחן של כל מה שמותר להחליט ולהטיל על עם בתור חוק, היא השאלה: היןכל עם להטיל על עצמו חוק כזה ? הדבר אפשרי אולי לזמן מוגבל, כביכול בציפייה לחוק טוב יותר, על מנת להשליט מידה של סדר; וזאת בתנאי שיינתן אז לכל אזרח, ובייחוד לאנשי הדת, להעיר בפומבי בתור מלומדים, כלומר בכתב, על המשגים שבהסדרים הקיימים; וכל אותו זמן יוסיף הסדר שהונהג להתקיים, עד שהבנת העניינים האלה תתבסס בציבור ותוכיח את עצמה במידה כזאת, שבקולות משותפים (אם כי לא פה אחד) ניתן יהיה להביא לפני כס המלכות הצעה להגנת אותן קהילות, העשויות להסכים, על פי מושגים שלפי תפיסתן הם טובים יותר, על הסדרים דתיים שונים, מבלי להפריע בכך למבקשים לשמור על הקיים. אבל להתאחד על חוקה דתית קבועה, שאסור להטיל בה ספק בפומבי, אפילו למשך חיי אדם אחד ולבטל בכך כביכול תקופה שלמה של התקדמות האנושות לקראת שיפור עצמי ולעקר אותה, ובכך אף לגרום אולי נזק לדורות הבאים, דבר זה אסור בהחלט. אמנם רשאי אדם, לגבי עצמו, וגם אז רק לזמן-מה, לדחות את נאורתו שלו במה שהוא חייב לדעת; אבל ויתור גמור עליה, לגבי לעצמו ולא כל שכן לגבי צאצאיו, פירושו פגיעה בזכויות הקדושות של האנושות ורמיסתן ברגליהם. אבל מה שאסור אפילו על עם שלם להחליט לגבי עצמו, אסור על אחת כמה וכמה לשליט לגבי העם: כי סמכותו של המחוקק מבוססת על היותו מאחד בתוכו את רצון העם כולו. אם רק ידאג לכך שכל שיפור אמיתי או מדומה יתבצע תוך כדי שמירה על הסדר האזרחי, יוכל להניח לנתיניו לעשות בעצמם את הדרוש בעיניהם לגאולת נפשם : אין זה מעניינו ; אבל עליו למנוע שיפריעו איש לרעהו בכוח לפעול לקביעת הייעוד ולקידומו כמיטב יכולתו. התערבות בנושא זה אף פוגעת במעמדו המלכותי - כאשר הוא מטיל על הכתובים, שבהם מנסים נתיניו לברר את תובנותיהם, פיקוח מטעם ממשלתו, גם אם הוא עושה זאת מתוך הבנתו העליונה, שכן בכך חושף את עצמו לטענה: (5) . Caesar non est supra grammaticos  ועוד הרבה יותר מזה, כשהוא משפיל את סמכותו העליונה על ידי תמיכה ברודנות הכנסייתית של אי-אילו עריצים במדינתו כלפי שאר נתיניו. ואם ישאלו: האם אנחנו חיים עכשיו בעידן נאור אזי התשובה היא: לא, אבל בתקופה של קידום הנאורות. לכך שבני האדם, במצב העניינים היום, יהיו כבר בכללם מסוגלים להשתמש בתבונתם שימוש טוב, ומתוך בטחון, בענייני דת בלי הנהגתו של אחר, או שיהיו מסוגלים להגיע ליכולת זו, לכך עוד חסר הרבה מאוד. אבל לכך שבכל זאת נפתח לפניהם השדה לעבד את עצמם עיבוד חופשי במגמה זאת, ושהמכשולים העומדים בפני הנאורות הכללית ובפני היציאה מחוסר-בגרותם שהם עצמם אשמים בו, פוחתים קמעה-קמעה, לכך יש לנו סימנים ברורים. מצד זה התקופה היא תקופה של נאורות, או המאה של  פרידריך.(6)
  נסיך שאינו רואה פחיתות כבוד באמירה שחובה היא בעיניו שלא להכתיב כלום לבני האדם בענייני דת, אלא להניח להם בעניין זה חופש מלא, המסרב אף לביטוי המתנשא סובלנות, הוא עצמו נאור וראוי לשבחו של העולם המכיר לו תודה ושל הדורות הבאים, כמי שחילץ את המין האנושי מחוסר-הבגרות, לפחות מצד הממשל, והניח לכל אדם את החופש להשתמש בתבונתו שלו בכל מה ששייך למצפון. תחת שלטונו רשאים אנשי דת, הראויים למלוא הכבוד, לשטוח לפני העולם כמלומדים, לבחינה חופשית ובפומבי,  את משפטיהם ותובנותיהם הסוטות פה ושם מעיקרי האמונה המקובלים, מבלי לפגוע בכך בחובתם כנושאי משרה ; לא כל שכן שרשות זו נתונה לכל אדם שאינו מוגבל על ידי חובת משרה. אותה רוח של חירות מתפשטת גם בחוץ, גם במקומות שבהם היא נאלצת להיאבק במכשולים חיצוניים שמערימה עליהם ממשלה שאינה מבינה את עצמה כהלכה. שהרי ניצבת לפניה דוגמה מאירת עיניים, שבתנאים של חופש אין שום צורך לדאוג לשקט הציבורי ולאחדות הדעים בניהול ענייני הכלל. בני האדם מתגברים לאט-לאט בעצמם על גסותם, אם אין מתחבלים בכוונה תחילה תחבולות לקיימה בהם.
  העדפתי למקד את עניינה העיקרי של הנאורות, זה של יציאת בני האדם מחוסר-הבגרות שהם עצמם אשמים בו, בנושא הדת, משום שבאשר לאמנויות ולמדעים אין למושלינו עניין למלא תפקיד של אפוטרופוס על נתיניהם, ובעיקר מכיוון שאותו חוסר-בגרות הוא גם המזיק ביותר וגם המבזה יותר מכולם.אבל אורח החשיבה של ראש מדינה, הנוטה חסד לעניין הראשון, מתקדם עוד צעד ומבין, שגם באשר לחקיקה שלו אין סכנה במתן רשות לנתיניו להשתמש בתבונתם שלהם שימוש ציבורי ולהציג לפני העולם בפומבי את  מחשבותיהם בדבר ניסוח משופר של חקיקה זו, ואפילו בצירוף ביקורת גלויה על החוקים הקיימים ; ויש לנו לכך דוגמה מובהקת, ששום שליט לא קדם בה לזה הנערץ עלינו. אבל רק מי שהינו נאור בעצמו, שאינו מפחד מכל צל, ובו-בזמן יש תחת ידו צבא גדול ממושמע היטב שיערוב לשקט הציבורי - יכול לומר את מה ששום רפובליקה אינה רשאית להעז ולומר: שקלו כדעתכם כרצונכם ועל מה שאתם רוצים ; ובלבד שתצייתו ! כך מתגלה כאן מהלך מוזר, בלתי-צפוי, של ענייני-אנוש; כמו שבדרך כלל, כשמסתכלים בהם במבט כולל, כמעט כל דבר בהם נראה פרדוקסלי. מידה יותר גדולה של חופש אזרחי נראית כמועילה לחירות הרוח של העם ובכל זאת מציבה לה מכשולים בלתי-עבירים; לעומת זה מעלה אחת פחותה מזו יוצרת מרחב המניח לרוח זו להתפשט כפי יכולתה. משחשף הטבע מתחת לקליפה קשה זו את הנבט, שהוא דואג לו בחיבה יתירה -כלומר את הנטייה ואת הייעוד למחשבה חופשית - אזי פועלת זו בהדרגה על דרך החשיבה של העם (ועל ידי זה הוא נעשה בהדרגה מסוגל יותר לחופש-פעולה), ובסופו של דבר אף על עקרונות הממשל, הרואה תועלת לעצמו להעריך את האדם, שהוא עתה יותר ממכונה, כערכו.
 
 מגרמנית: ידידיה פלס  

הערות:
1 לטינית: העז לדעת!
2 לטינית:בוגרים מטבעם, בלי קשר לגילם הכרונולוגי
3 הכוונה לפרידריך השני ("הגדול"), מלך פרוסיה.
4 אסיפת כנסיות מחוקקת בהולנד.
5 לטינית: קיסר אינו נעלה על המדקדקים (כלומר, על חוקי הדקדוק).
6 ראה לעיל, הערה .

בשארה, עזמי (עורך), הנאורות - פרוייקט שלא נשלם? שש מסות על נאורות ומודרניזם, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997