טריסטאן צארא: מאניפסט דאדא - 1918
קסם המלה - דאדא - שהעמיד את העיתונאים בפני שעריו של עולם בלתי-צפוי, הוא חסר-חשיבות בעינינו.
כדי להתחיל מאניפסט יש לרצות: א, ב, ג, להתרעם על 1, 2, 3, להתרגז ולהשחיז ציפורניים. כדי לכבוש ולהפיץ א-ב-ג, בדפוס ובכתב-יד, לחתום, לזעוק, להישבע, לתת לפרוזה צורה של ודאות מוחלטת, בלתי-ניתנת להפרכה, להוכיח את הנון-פלוס-אולטרא ולהחזיק בדיעה שהחידוש דומה לחיים כשם שהופעתה האחרונה של זונה מוכיחה את מהות האל. קיומו הוכח כבר על-ידי האקורדיאון, הנוף והדיבור הרך, בלוף-בדולח-מאדונה, מערכת מטבעות, מוצר תרופתי, רגל עירומה ההולמת אביב לוהט ועקר.
אהבת החידוש היא הצלב הסימפטי, הוכחה ללא-איכפתיות תמימה, סימן חסר-סיבה, חולף, חיובי. אבל צורך זה הוא גם מיושן. בהעניקנו לאמנות דופק של פשטות עילאית, חידוש, אנו הומאניים ואמיתיים כלפי ההנאה, פזיזים, רוטטים, כדי לצלוב את השיעמום. בצומת האורות, דרוכים ומלאי קשב, אורבים לשנים בתוך היער.
אני כותב מאניפסט ואינני רוצה דבר. עם-זאת אני אומר דברים מסויימים וכעיקרון אני מתנגד למאניפסטים, כשם שאני מתנגד לעקרונות (עשירית ליטר ערך מוסרי של כל משפט - יותר מדי נוחות; הבקירוב הומצא על-ידי האימפרסיוניסטים). אני כותב מאניפסט זה כדי להראות שניתן לעשות את הפעולות המנוגדות בעת-ובעונה-אחת, בנשימה רעננה יחידה; אני מתנגד לפעולה; באשר להתנגדות מתמשכת, וכן באשר להסכמה, אני לא בעד ולא נגד, ואינני מסביר, כי אני שונא את השכל הישר. דאדא - הנה מלה המוליכה את הרעיונות לצייד: כל בורגני הוא מחזאי קטן הממציא דברים שונים; במקום למקם את הדמויות המתאימות לרמת האינטליגנציה שלו, גלמים על כסאות, הוא מחפש סיבות או מטרות (בהתאם לגישה הפסיכואנאליטית בה הוא נוקט) כדי לאחות את העלילה שלו, סיפור שמדבר ומגדיר את עצמו.
כל צופה הוא מספר עלילות, אם הוא מבקש להסביר מלה (לדעת!). מן המיקלט המרופד של הסיבוכים המפותלים הוא מפעיל את האינסטינקטים שלו - מכאן אומללותם של חיי-הזוג.
- להסביר: הנאה של אדוּמיכֶּרֶס, בטחנות-הרוח של הגולגלות הריקות.
דאדא אינו מצביע על דבר
אם זה נראה לך חסר-טעם, ואם אינך רוצה לבזבז את זמנך על מלה שאיננה מצביעה על דבר... המחשבה הראשונה, המתגלגלת בראשים אלה, היא מן התחום הבקטריולוגי: למצוא לפחות את המקור האטימולוגי, ההיסטורי או הפסיכולוגי. אני למדים מן העיתונות שהכושים של קרו מכנים את זנב הפרה הקדושה: דאדא; הקוביה והאם באיזור מסויים של איטליה: דאדא; סוס-עץ ומינקת, אמירת כן כפולה ברוסית וברומנית: דאדא! עיתונאים מתוחכמים רואים בכך אמנות לתינוקות, ישו-הקורא-לילדים-קטנים; אחרים, בני ימינו, רואים בו שיבה אל פרימיטיביזם יבש וצעקני, צעקני וחדגוני. אין בונים את הרגישות על מלה אחת; כל מיבנה חובר אל השלימות המשעממת, רעיון שוקע של ביצה מוזהבת, מוצר אנושי יחסי. יצירת-האמנות אינה צריכה להיות היופי בכבודו ובעצמו, שהלוא היא מתה; לא שמחה ולא עצובה, לא בהירה ולא עמומה, להנות את הישויות ולהתעמר בהן, להגיש להן את העוגות של ההילות הקדושות, או את זיעת-הריצות המשולחות בדרכי האטמוספירות. יצירת-אמנות לעולם איננה יפה, בתוקף צו, באופן אובייקטיבי, לכולם. הביקורת היא, איפוא, חסרת-תועלת, אין היא קיימת אלא באופן סובייקטיבי, לכל אחד, ואין בה דבר מן הכללי. כלום חושב מישהו שמצא את הבסיס הפסיכולוגי המשותף לכל האנושות? נסיונו של ישו והתנ"ך מחפים בכתפיהם הרחבות ונוטות-החסד על החרא, על החיות, על ימים.
כיצד רוצים להשליט סדר בתוהו-ובוהו שממנו עשויה אותה וריאציה נטולת-צורה, אינסופית: האדם? העיקרון: "ואהבת לרעך" הוא צביעות. "דע את עצמך" הוא אוטופיה, אך היא קבילה יותר כי היא מכילה בחובה את הרוע. בלי רחמים. לאחר הטבח נותרת התקווה של אנושות מטוהרת. אני מדבר כל הזמן על עצמי, שהלוא אינני רוצה לשכנע, אין לי כל זכות לסחוף עמי אחרים בזרם שלי, אינני מכריח איש לבוא בעקבותי. כל אחד עושה את אמנותו בדרכו שלו, בין אם הוא יודע את החדווה העולה כחץ אל מירבצי הכוכבים, או את החדווה היורדת אל המיכרות של פרחי הגוויות ושל העוויתות הפוריות. סטלקטיטים: לחפש אותם בכל מקום, בגומחות שהכאב הגדילן, בעיניים לבנות כמו ארנבות המלאכים. כך נולד דאדא (ב1916-, בקברט וולטר בציריך) מתוך צורך בעצמאות, מתוך אי-אמון כלפי הקהילה. אלה השייכים אלינו, שומרים על חירותם. אין אנו מכירים בשום תיאוריה. נמאסו עלינו אקדמיות קוביסטיות ופוטוריסטיות, מעבדות של רעיונות פורמאליים. כלום עושים אמנות כדי להרוויח כסף ולהחניף לבורגנים החביבים? החרוזים מצלצלים צלצול של מטבעות והכפיפה מחליקה לאורך הקו של צדודית הבטן. כל התאגדויות האמנות סופן שהפכו לבנק כזה, תוך שהן רוכבות על כוכבי-שביט שונים. הדלת פתוחה לאפשרויות של התפלשות בכרים ובמזון. [...]
כל יצירה בציור או באמנות פלסטית היא חסרת-טעם, גם אם היא מפלצת המפחידה את בעלי הרוח הכנועה ולא משהו מתקתק שנועד לקשט את חדרי האוכל של חיות בלבוש בני-אדם, המחשות של אותו משל עצוב של האנושות. - תמונה היא אמנות המפגישה שני קווים גיאומטריים שנקבע כי הם מקבילים, על הבד, לנגד עינינו, בתוך מציאות של עולם שסדריו נתהפכו לפי התנאים והאפשרויות החדשות. עולם זה איננו מפורט או מוגדר ביצירה, הוא שייך, על כל הווריאציות שלו, הרבות-מספור, לצופה. לגבי יוצריו הוא חסר-סיבה וחסר-תיאוריה. סדר-אי-סדר; אני-לא-אני; חיוב-שלילה: קרינות עליונות של אמנות מוחלטת. מוחלטת בטוהר של תוהו-ובוהו קוסמי ומאורגן, נדחית בבועה נטולת המשך, נטולת נשימה, נטולת אור, נטולת שליטה. אני אוהב יצירה עתיקה בגלל החידוש שבה. משך ניגוד בלבד קושר אותנו אל העבר. הסופרים הבאים להורות את המוסר והמתווכחים על אודות הבסיס הפסיכולוגי, או משפרים אותו, מוכיחים, מלבד תשוקה נסתרת להרוויח, ידיעה מגוחכת אודות החיים, אותם סיווגו, חילקו, תיעלו. הם מתעקשים לראות את הקטגוריות רוקדות בעוד הם מקישים את הקצב. קוראיהם מגחכים וממשיכים: לשם מה?
יש ספרות שאינה מגיעה אל ההמונים הטורפניים. כתבי-יוצרים שנובעים מתוך הצורך האמיתי של הסופר, ולמענו. ידע של אגואיזם עליון (עצי-היער מלבינים). כל דף חייב להתפוצץ, אם בשל הרצינות העמוקה והכבדה, המערבולת, הסחרחורת, החדש הנצחי, הבדיחה המוחצת, אם בשל ההתלהבות לעקרונות, ואם בשל אורח הדפסתו. הרי לכם עולם מתנודד, הולך וחומק, מאורס למקשי הסולם המוסיקלי של התופת. והרי לכם מן העבר השני: אנשים חדשים. הם גסים, קופצניים, רוכבי-שיהוקים. הרי לכם עולם קטוע-איברים ורופאי-אליל ספרותיים שאינם יודעים מאין יבוא השיפור. אני אומר לכם: אין התחלה ואיננו רועדים, אין אנו סנטימנטליים. אנו קורעים רוח זועמת, את כבסי העננים והתפילות, מכינים את ההצגה הגדולה של האסון, של השריפה, של ההתפוררות. הבה נכין את ביטול האבל ונמיר את הדמעות בסירנות שתשתרענה מיבשת ליבשת. אפרכסות של חדווה עצומה ואלמני עצב הרעל. דאדא הוא כרזת ההפשטה; הפרסומת והעסקים גם הם יסודות פיוטיים.
אני הורס את מגירות המוח ואת מגירות האירגון החברתי: לזרוע דמורליזציה בכל, לזרוק את יד-השמיים לגיהינום ואת עיני-הגיהינום לשמיים. להשיב על כנו את הגלגל הפורה של קירקס אוניברסלי בעוצמה האמיתית ובדמיון של כל אדם ואדם [. . . ]
הפשטות הפעילה.
חוסר-האונים להבחין בין דרגות של בהירות: ללקק את האפילה ולצוץ בתוך הפה הגדול, הגדוש דבש וצואה. על-פי אמות-המידה של הנצחיות כל פעולה היא פעולת-שווא - (אם מניחים למחשבה לצאת להרפתקה שתניב תוצאה גרוטסקית עד-בלי-די - נתון חשוב לצורך הכרת אין-האונים האנושי). אך אם החיים הם פארסה גרועה, ללא מטרה, ללא לידה ראשונית, וכיוון שאנו סבורים כי עלינו לצאת מן העניין כראוי, בדמות חרציות רחוצות, הירהרנו על הבסיס היחיד של הבינה: האמנות. [...]
דחקנו הצידה את הנטיה הבכיינית שבקירבנו. כל חלחול מסוג זה הוא שלשול משומר. לעודד אמנות זו פירושו לעכל אותה. נחוצות לנו יצירות חזקות, ישירות, מדוייקות ובלתי-מובנות לעולמי-עד. ההיגיון הוא סיבוך. ההיגיון הוא תמיד שקרי: הוא מושך בחוטי המושגים, המלים, בחיצוניותם הפורמאלית, אל עבר קצוות, מרכזים אשלייתיים. שלשלאותיו הורגות. מחלקה ענקית של מרבי-רגליים החונקת את העצמאות. לו הלכה יד ביד עם ההיגיון, היתה האמנות חיה בגילוי-עריות, כשהיא מטמיעה, בולעת את זנבה-שלה, את גופה, מנאפת עם עצמה, והמזג היה הופך אז לסיוט שזיפתו אותו בפרוטסטנטיות, מונומנט, ערימה של מעיים אפרוריים וכבדים [...]
על כל אדם לצעוק: יש לעשות מלאכה רבה של הרס, של שלילה. לטאטא, לנקות. נקיונו של הפרט בא לידי ביטוי אחרי מצב של שיגעון, של שיגעון תוקפני, גמור, של עולם שהניחוהו בידי שודדים והללו קורעים והורסים את מאות-השנים בלא מטרה ובלא תוכנית, בלא אירגון: השיגעון שאין לאלפו, ההתפוררות. החזקים, מי במלים ומי בכוח, אלה ישרדו, שכן הם עזים בהגנה, גמישות האיברים והרגשות בוערת בצלעותיהם המלוטשות.
המוסר עיצב את הצדקה ואת הרחמים, שתי בועות-שומן שתפחו כמו פילים, כמו כוכבי-לכת, והמכונות "טובות". אין בהן שום דבר מטוב-הלב. טוב-לב הוא צלול, בהיר ונחוש, חסר-רחמים כלפי פשרות ופוליטיקה. המוסריות היא עירוי של שוקולד בעורקיהם של בני-האדם כולם. משימה זו לא אורגנה בידי כוח על-טבעי אלא בידי קארטלים של סוחרי-רעיונות ושל תגרנים אוניברסיטאיים. סנטימנטליות: בראותם קבוצת אנשים רבים ביניהם מתוך שיעמום, הם המציאו את לוח-השנה ואת תרופת-החוכמה. תוך כדי הדבקת התוויות פרץ קרב הפילוסופים (מרקאנטיליזם, מאזניים, מידות דקדקניות וקטנוניות), ואז הבינו הכל, פעם נוספת, שהרחמים הם רגש, כמו השלשול ביחס לסלידה המקלקלת את הבריאות, המשימה המזוהמת הנאלחה של הפגרים לסכן את השמש.
אני מצהיר על התנגדותם של כל הכישורים הקוסמיים לזיבה הזאת של השמש הבאושה, שמוצאה בבית-החרושת של המחשבה הפילוסופית, אני מצהיר על המאבק הנחוש, בכל האמצעים של ה-
גועל דאדאיסטי
כל מוצר של גועל, העשוי ליהפך לשלילה של המשפחה, הוא דאדא; מחאה באגרופים קמוצים מעומק הישות בפעולה הרסנית: דאדא; הכרה בכל האמצעים שנדחו עד עתה על-ידי המין הצנוע של הפשרה הנוחה ושל הנימוס: דאדא; ביטול ההיגיון, ריקוד האימפוטנטים של היצירה: דאדא; מכל היררכיה ומישוואה חברתית שמשרתינו יסדו למען הערכים: דאדא; כל אובייקט, כל האובייקטים, הרגשות והאפילות, ההופעות וההתנגשות המדוייקת של הקווים המקבילים הם אמצעים למען המאבק: דאדא; ביטול הזיכרון דאדא; ביטול הארכיאולוגיה: דאדא; ביטול הנביאים: דאדא; ביטול זמן-עתיד: דאדא; אמונה מוחלטת, בלתי-מעורערת, בכל אל שהוא מוצר מיידי של הספונטאניות: דאדא; קפיצה אלגאנטית, נטולת דיעות קדומות מהרמוניה אחת אל ספירה אחרת; מסלול של דיבור הנזרק כמו תקליט קול צועק; לכבד את כל הפרטים בטירוף הרגע שלהם; רציני, חששן, ביישן, לוהט, נמרץ, נחוש בדעתו, נלהב; לקלף את הכנסיה מכל אביזר מיותר וכבד; לירוק כמו מפל זורח מחשבה בלתי-נעימה או מאוהבת, או לפנקה - תוך תחושת סיפוק עזה מכך שזה לגמרי היינו-הך - באותה עוצמה של שיח הנשמה המטוהר מחרקים עבור דם אצילי מוזהב של גופות מלאכי המרום. חופש: דאדא דאדא דאדא, יללת הכאבים המכווצים, חיבוק של הניגודים ושל כל הסתירות, הגרוטסקות, אי-
העקביות: ה ח י י ם .
צארא, טריסטאן, 1992. "מאניפסט דאדא: 1918", דאדא וסוריאליזם בצרפת (עורכות: רות עמוסי ואיריס ירון), הוצאת הקיבוץ המאוחד, 94-98. |
